7 על 50

בהגיעי לגיל 50 אני מנסה לנסח לעצמי כמה אמירות על החיים, על מה עיקר ומה תפל, מה מקל ומה מפריע, מעין סיכום ביניים קצר מחולק לנושאים, דברים שעשויים להועיל לי להמשך הדרך ואולי גם לאחרים. אז הנה 7 תובנות לגיל 50 ,לא חשוב הסדר

1. הומור, האמת שבלי זה פשוט אי אפשר, וגם אין הרבה טעם, בלי היכולת להסתכל על הכול מהצד ולחייך. אלו המשקפיים דרכם אני מתבוננת בעולם, גם כשהעניין רציני ואפילו טרגי. לא מכירה דרך אחרת. תכלס, יש רק סוג אחד של אנשים עמם אין לי שום יכולת למצוא שפה משותפת – אנשים נטולי הומור. מבין בעלי ההומור, אעדיף תמיד את אלה שיש להם גם הומור עצמי.

2. זמן, כבר שנים שאני לא מספיקה כלום, שאין לי זמן. בתוך שלל המטלות של עבודה, בית, משפחה, והרצון לפגוש חברים, ללמוד, לקרוא, או סתם לבהות, בתוך כל זה – הזמן פשוט חומק ומתנדף באלגנטיות. דבר אחד כבר הבנתי: שזה או אני או הוא, או שאני לוקחת את הזמן או שהוא שואב אותי. אין באמצע. אם לא אקבע עיתים לדברים שחשובים לי, לעלום לא אתפנה אליהם סתם כך.

3. אהבה, אז מה אפשר לומר עוד על אהבה שלא נכתב ולא נאמר? אולי רק משהו על מהות הקשר שבין אהבה לנתינה, שעם השנים הולך ומתבהר לי. היום אני יודעת שבפער המובנה שקיים בין המילים הגבוהות לבין מטלות היומיום והמחוות הקטנות – היומיום לוקח, ובגדול! שלטגן למישהו שניצל כל יום זו דרך להביע אהבה, וזו גם הדרך לבסס ולבצר אותה.

4. זוגיות, גם כאן הפער בין החלומות הרומנטיים ליומיום התובעני הוא כמעט בלתי נתפס, והוא קובר תחתיו כ- 30% מהזוגות הנשואים (כך לפי נתוני הלמ"ס בנוגע לשיעור הגירושין). וורן באפט, גורו ההשקעות האמריקאי, שאל פעם באחד מכינוסי ההמונים שהוא מארגן לבעלי המניות: מהו הסוד לנישואים מאושרים? מהקהל נזרקו תשובות שונות: אהבה, כסף, הגשמה עצמית, סקס. לא, קבע באפט נחרצות, הסוד הוא: ציפיות נמוכות!

5. כסף, בבית בו גדלתי לא דיברו על כסף. דיברו על פוליטיקה, על ציונות, על אידיאלים. כסף היה נונאישיו. מעולם לא חסרנו דבר, ואני לתומי חשבתי, כפי שחושבים ילדים, שכמו שזה אצלנו – ככה זה אצל כולם. בבגרותי הבנתי שכסף זה עניין, וראיתי סביבי כמה ההתחלות הן קשות למי שאין גב כלכלי מהבית. אני מרחמת על מי שכסף עבורם הוא חזות הכול, ובכל זאת יש לי איזה טיפ קטן: יותר טוב להיות עשיר ובריא מעני וחולה 

6. אוכל, כבר 25 שנה שאני נשואה לשף. זה לא עניין של מה בכך. אוכל, אם ארצה ואם לא, הפך לנושא מרכזי בחיי. פונקתי במטעמים עשויים להפליא ובעל כורחי הפכתי אנינת טעם. ועדיין – אין דבר המשתווה לביצה עין. זה הכי בסיסי והכי טעים. נפלא מכולם הוא הרגע שבו פוגשת פרוסת הלחם הטרי את הצהוב של העין (מפגש המכונה "טינק"). מה צריך יותר מזה? אולי רק חצי עגבנייה בצד וקצת שמן זית

7. שינוי, כמה קשה לעשות שינוי. אפילו קטן. תשאלו את מי שמנסה כבר שנים להיפטר משלושה קילו מיותרים, או את מי שנשבע שוב לתייק את הניירת ברגע שהיא מגיעה מהבנק… ואני עוד לא מדברת על השינויים הגדולים: לעבור דירה, להחליף עבודה, להתרגז פחות, להתאמץ יותר, לקבוע עיתים לתורה. מתי זה עובד? כשאין ברירה! גם כאן כמו באהבה ובנתינה, מה שהרבה יותר אפקטיבי מהמילים הגדולות אלו המעשים הקטנים, הסיזיפיים, צעד אחר צעד, בדרך לשינוי המיוחל.

בפרוס היובל אני מאחלת לעצמי שאוכל להמשיך ולהתבונן בחיוך על סביבותיי, שיהיה לי הפנאי הנחוץ לעשות זאת וגם לתת מעצמי ליקיריי. שאמשיך להיות עטופה באהבה של משפחה וחברים ובזוגיות מבורכת. שיהיה לי מספיק כסף כך שלא אצטרך לחשוב עליו, אוכל טוב, ביצות עין, והרבה הרבה הזדמנויות לשינוי…