דברים שרציתי לומר

תשאלו למה EVIA? ואני אגיד לכם:

בגלל הנוף, בגלל החופים המפורצים והצלולים, בגלל השקט, בגלל הטברנות, בגלל שאין שם המון תיירים ואלו שיש – רובם יוונים ואם עדיין לא השתכנעתם אז הכי הכי בגלל אבגליה, בעלת מלון הבוטיק ששהינו בו בעיירה Rovies שפשוט אין עליה!

אבגליה היא מארחת נהדרת שכולה אור ונדיבות. במלון הבוטיק שהיא מנהלת תשעה חדרים יפיפיים, נוחים ומאורים, במרחק שתי דקות הליכה איטית מהים. יש לה בחצר סאפים וקיאקים שאפשר לקחת חופשי חופשי ולרדת אתם לחוף וגם כמה זוגות אופניים. ארוחת הבוקר שלה גרמה לי לשאול את עצמי בכל בוקר מחדש: "למה מגיע לי כל הטוב הזה"?…

טיילתי בעבר ביוון וגם בכמה מהאיים אך לאויה הגעתי לראשונה רק לפני שנתיים. מסתבר שמדובר באי היווני השני בגודלו, אחרי כרתים. אי שבו היוונים אוהבים לבלות את חופשותיהם (בהנחה שהם לא כל השנה בחופש…) מה אגיד לכם? – אני מתה על אווירת הסבנטיז שיש במקום הזה: ילדים משחקים בחוץ על אופניים, משפחות משפחות מתנהלות לאיטן לעבר החוף בבוקרו של יום ראשון, סייסטה בין שתיים לארבע (שלא לומר בין אחת לחמש) שקט ושלווה, אף אחד לא ממהר לשומקום. טיים איז נוט מאני. איך אמר זורבה גיבור ספרו האלמותי של קאזנצאקיס : "עד מה משתנה נשמתו של אדם בהתאם לאקלים, לשקט, לבדידות, או לחברה שהוא חי בהם!"

אז מה צריך הבנאדם יותר מלשבת בטברנה על הים עם החברים או החברות הכי טובות, להזמין בפעם המי יודע כמה סלט יווני וצזיקי ואז לטבול את הלחם האחיד הנפלא שלהם בקערת הסלט היווני עם שמן הזית, פירורי הפטה  ועסיס העגבנייה… ובסוף לקנח באבטיח קר ובכוסית של אוזו. אני לא מרבה להשתמש בתואר הזה אבל באמת שאין לי מילה אחרת לתאר את החוויה: מ-ו-ש-ל-ם!

אז דקה לפני שיסגרו שוב את נתב"ג או שיוטלו מגבלות נוספות לשבים מיוון, או שיוון תיכנס שוב לסגר (עד כה זה בעיקר טופסולוגיה ובדיקות pcr שם וכאן, שזה באמת לא נורא) יש לי עצה: פרגנו לעצמכם חופשה חלומית במרחק של שעתיים טיסה + שעתיים וחצי נסיעה ובמחיר מאוד סביר. אפשר לגנוב סופשבוע (מתאים גם לשומרי שבת עם מקדם גמישות גבוה). יש עוד המון מקומות יפים ושווים לאורך חופיו של האי הזה שאגב, לא מציע רק ים אלא גם מסלולי טיולים, יערות, מפלים ושלל אתרי טבע.

ואחרי שתחזרו, בריאים ושלמים ב"ה, תוכלו לומר את מה שאמר זורבה: "אושרתי, וידעתי זאת. על-הרוב, כשעוברת עלינו חוויה של אושר, אין אנו יודעים על כך אותה שעה. רק כחלוף האושר, וכהשקפנו עליו ממרחק, מתגלה לנו פתאום – לפעמים אגב פליאה רבה – עד מה מאושרים היינו"…

 

שחייה למדתי בגיל 5 בבריכה של מלון נאות מדבר בבאר שבע. היינו שלושה ילדים בקבוצה של המציל, בשני השיעורים הראשונים הוא הראה לנו איך עושים את התנועות של שחיית חזה בידיים וברגליים – לא נכנס יותר מדי לפרטים. בשיעור השלישי הוא זרק אותי למים ומאז שחייה זה הספורט המועדף עלי. בכלל, מים זאת התרפיה שלי: לשחות בים או בבריכה, במעיין או במפל. אך למרות שזה מה שאני הכי אוהבת לעשות, בחרתי לגור בירושלים ולמען הסר ספק: אינני נוהגת לטבול מדי בוקר בנקבת השילוח.

ככה זה, החיים הם אוסף של פשרות ותעדופים וכן, גם בירושלים יש כמה בריכות שחייה. אז היה לי פעם מנוי לברכת ירושלים (אללה ירחמה) ברחוב עמק רפאים ועוד איזה רומן קצר עם הבריכה בגבעת רם. בשלב מסוים התחלתי לעבוד בת"א ואז גיליתי מחדש את אהבתי העזה לים. שילבתי עצירה בים בבוקר בדרך למשרד. זה הלך מצוין עם הצורך להתחכם לפקקים ולצאת מוקדם מאוד בבוקר. זה פתח לי את הצ'אקרות.

הקורונה החזירה אותי הביתה. בהתחלה זה היה נחמד, אפילו מאוד. שמחתי לא להתגלגל בפקקים 3 שעות כל יום. בסגר השני הבנתי שחסר לי משהו ושבלי לשים לב הלך לי הים… כשהודיעו על פתיחת חופי הרחצה הבנתי שאני חייבת לעשות מעשה והצעתי לבעלי שנשכור, לכמה ימים, דירה בתא ליד הים: אני ממילא עובדת מהמחשב (זאת אומרת מכל מקום) נוכל לרדת לים בבוקר מוקדם ושוב לפני השקיעה ובין לבין להמשיך בעבודתנו. ב-airbnb יש היצע אינסופי של דירות הממתינות לתיירים שלא יגיעו, המחירים בריצפה, מזג האוויר וטמפרטורת המים אידאלים, עוד רגע יגיע הסתיו ושעון החורף, יש כאן חלון הזדמנויות שחייבים לנצל….

אז עכשיו אנחנו כאן, בדירה חמודה בכרם התימנים, 3 דקות הליכה מחוף ירושלים. דכדכת הקורונה שלקיתי בה בחודש וחצי האחרונים הולכת ומתפוגגת. מי הים טובים ומנחמים. איכשהו בתל אביב הייאוש נעשה יותר נח, הקורונה פחות מורגשת ברחובות, כולם בטיילות, החופים מלאים והעתיד נראה ורוד מאי פעם. ממליצה בכל פה למי שזה מתאים – זה הזמן להרים לעצמנו, אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילנו…

קמעה קמעה חודרת לתודעתי ההכרה שהעולם השתנה. פה ושם זה מלווה בדכדכת קלה, אני קמה בבוקר ושואלת את עצמי: דכדכת זו שאני חשה – על שום מה?… ומיד נזכרת: הקורונוש! עושה רושם שהיא לא הולכת לשום מקום, לא בזמן הקרוב. היא כנראה גם לא תיעלם מעצמה, כמו שטען לאחרונה הרופא האיטלקי (מתה על איטלקים! על המבטא ועל האופטימיות ושמחת החיים שלהם) היא כאן לעוד שנה לפחות עד שיימצא החיסון המיוחל ואנחנו נאלץ ללמוד לחיות אתה. זה מה יש!

אני גם שמה לב שככל שנוקפים הימים ומתברר שהגל השני כבר כאן, אני מפתחת איזו תחושה של נוסטלגיה רומנטית לתקופה של הגל הראשון: לשקט, לציוץ הציפורים בגינה, ל-אין פקקים, לארוחות המשפחתיות המושקעות. בגדול – להאטה בכל החזיתות ולשלוות הנפש שבצידה. אני בטוחה שעוד נרבה להיזכר ולחשוב על התקופה הזו בימים שיבואו…

אבל עד אז אנחנו ב"שיגרת קורונה" שזה כבר משהו אחר… אין בזה שום דבר רומנטי. זה סתם מבאס! כי אם לחזור: למשרד, לפקקים, לשגרה – אז תחזירו לנו את החיים שהיו! לא את ייצור הכלאיים הזה עם המסכות בחום של 36 מעלות בצל, עם לבקר את אמא בלי לנשק אותה, ללכת לחתונה אבל לחשוש לרקוד, להירתע ממפגש עם חברים. במצב הזה אולי כבר עדיף להישאר בבית: להירדם תחת עץ החרוב ולהתעורר בשש אחרי הקורונה.

ועוד לא אמרתי מילה על: איך לעזאזל הגענו למצב הזה??! שהוא חמור אף מזה שהיה ערב הגל הראשון ולמה ממשלת החירום שקמה לטפל בקורונה לא מתעסקת יום ולילה רק בזה?! ולאן נעלם ברסי כשצריך אותו?… ולמה ברבש נשמע כל-כך מיואש? ואיזה מדכא זה שהכול כל-כך ציני, זה אפילו יותר מדכא מהקורונה!

התובנה הכי חזקה שיש לי עד כה מהקורונה היא ההכרה בשבריריות של החיים, בזה שכל רגע הכול יכול להשתנות: האדם מתכנן ואלוהים צוחק… ומכאן הצורך ללמוד לתפקד במצבים של חוסר וודאות, כשכמעט ולא ניתן לתכנן קדימה. לחיות מהיום למחר. לשמוח בדברים הקטנים ולהודות על מה שיש. זה נשמע הכי קלישאה ניו אייג'ית אבל זה כל-כך נכון! וכמובן – לשמור על הבריאות!

את הצעקה הגדולה שצעקה אמי בלילה שבו חזר אחי הגדול הביתה מהמלחמה, כשלושה שבועות אחרי שהחלה, לא אשכח לעולם! הייתי בכתה ג', בדיוק עברנו דירה מבאר שבע לרמת אפעל ולא באמת הבנתי את גודל הסכנה האורבת לאחי ולחבריו על גדול תעלת סואץ וגם לא את המתח הנורא בו היו נתונים הוריי, כמו רבים רבים בארץ באותם ימים נוראים. זעקת ההקלה של אמי שזכתה לראות את בנה שב מן המלחמה מלווה אותי מאז, בכל שנה, מתמזגת עם תפילת כל נדרי שניגונה מרטיט את לבי בכל פעם מחדש.

בנסיעתי אמש מת"א לירושלים האזנתי לראיון עם רון בן ישי, הכתב הצבאי המיתולוגי. בן ישי שניחן בשילוב נהדר של קומנסנס ואינטגריטי מקצועי, התייחס לשאלה: האם הפתעה כמו זו שהייתה ביום כיפור יכולה לקרות שוב? (ממליצה להאזין כאן מדקה 2:32) התשובה שלו הייתה פשוטה וחדה: כן! ההפתעה, כך טען, קרתה בעטיו של  העיוורון שגזרנו על עצמנו, בגלל מה שכונה "המיסקונספציה" לפיה אין סיכוי שהמצרים יעזו לצאת למלחמה אם לא יהיו להם טילים ארוכי טווח ועוד סוגים של אמצעי לחימה… היה מידע מודיעיני על כל תכנית ההתקפה המצרית אבל בחרנו לא לראות אותו. הבעיה לא הייתה במודיעין שהיום הוא אף משוכלל מבעבר, אלא בנקודת המבט והניתוח שלו.

בהמשך הראיון טען בן ישי שהניצחון המוחץ שלנו בתום המלחמה הושג בזכות גבורתם ותושייתם של הלוחמים, של אנשים מן השורה, שהפגינו גבורה ומסירות נפש שאין כדוגמתם. זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת את  הטענה הזו ביחס למלחמת יום כיפור אבל איכשהו הפעם נפל לי באמת האסימון: כמו תמיד – הכול אנשים!

בהתקדש עלינו יום הכיפורים תש"פ אני מייחלת ומתפללת שתמיד ימצאו בקרבנו אותם אנשים שבזכותם עומד העולם: גיבורים עלומים, אנשי תושייה ומעש, אלה שברגע האמת תמיד אפשר לסמןך עליהם, האומרים מעט ועושים הרבה. ויותר מזה אני מתפללת שהלוואי ולא יצטרכו  לעמוד למבחן שוב…

גמר חתימה טובה!

אני גנבת. גנבת של זמן. בכל פעם שאני יכולה אני גונבת כמה דקות או שעות או ימים. תלוי. לפעמים  עשר דקות עם הקפה מול הים בדרך למשרד. לפעמים שחיית בוקר ומקלחת. ואם מתמזל מזלי אני מתנפלת על איזה סופשבוע ארוך ויורדת לסיני או טסה עם חברים ליוון או לקפריסין. עכשיו הכול כלכך זמין וזול וקרוב, כמה דקות על המקלדת והופ! את בעולם אחר.

והזמן, יש לו דרכים משלו לומר לך… אם את לא לוקחת אותו – הוא לוקח אותך! מה זה לוקח? שואב. בתוך כל הטירוף של העבודה והבית והמשפחה והניירת של הביטוח מופיע הזמן במלוא עריצותו ואז אנחנו אומרים לעצמנו שכשנצא לפנסיה ועתותינו יהיו בידינו, אז ניקח את הזמן:  נעשה הכול בנחת, נשחה כל בוקר, נטייל בעולם ומה לא. ייתכן. אבל לעת עתה מסתבר ש:            "Life is what happens to you while you're busy making other plans"        

אז לכל מי שמרגיש שהזמן בורח לו או לה מבין האצבעות. שאין זמן לכלום, שגם אם יש כמה דקות הן מיד מתמלאות בכל אותם קולות פולשניים המלווים את חיינו: ציוץ הווטסאפים והודעות הטקסט, דינדון המיילים וההתראות באפליקציה וצלצול הטלפון הנייד. לכולכם אני מציעה: תגנבו זמן! בין הבית למשרד, בין שישי לשבת, על הדרך, באמצע החיים, ככה סתם. וכן, אתם מוזמנים לנסות את זה גם בבית.

 

 

יותר ויותר אני מוצאת את עצמי נזכרת בערגה בכל אותם רגעים שהיו לנו פעם: בנסיעה, בתור לרופא, בהליכה לאורך השדרה. טלפון לא צלצל, ווטסאפ לא צייץ, וסמס לא שרק. הציפורים דווקא כן. והמחשבות עפו לכל עבר, ללא הפרעה, ללא הסחות דעת, כמו בשבת בבוקר…

מתגעגעת לזמן "המת" שהיה לנו כשחזרנו הביתה מיום מפרך של עבודה או לימודים, עייפים ורצוצים, וברירת המחדל הייתה לרבוץ על הספה ולבהות בתקרה, או במסך הכחלחל של הטלוויזיה. לזמן המת של ההתבוננות במרחב, בנוף, בילדינו המשחקים להם בנחת – מבלי לחשוב איך מצלמים ומעלים את זה לפייסוש, או לאינסטוש, או לשד יודע מה. לזמן המת בו התבוננו במציאות כמו שהיא, ולא באופן שבו היא תשתקף בפיד, מבלי להיות היחצנים של עצמנו.

פעם, מזמן, חברת פלאפון יצאה עם סלוגן מפורסם שאמר: "פלאפון – הופך שעה אבודה לשעת עבודה" ומה כל-כך טוב בזה אני שואלת היום? באמת כל שעה "אבודה" צריכה להפוך לשעת עבודה? מי יתנני כמה "שעות אבודות" של שקט. אני מבכה את מותו של הזמן המת באמת. אבלה על  נכדיי שלא יזכו בו, ומודה לאל על כך שבנותיי עוד הספיקו לכסות בצלו, ילידות שנות התשעים שילדותן הקדימה אך במעט את מהפכת הסמארטפון, זו שהייתה עלולה להפוך את חייהן להפרעת קשב וריכוז אחת גדולה.

מה – את נגד טכנולוגיה? תשאלו. נראה אותך מסתדרת יום אחד בלי ווטסאפ, בלי גוגל, בלי ווייז?! וחוץ מזה, זה מאבק אבוד, חסר סיכוי, אם תבדקי באמת תגלי שגם את קצת מכורה… נכון, אני אומרת, ועל כך אני בוכייה. ואני בכלל לא נגד טכנולוגיה, אני רק בעד המודעת למה שהיא עושה לנו, לאופן שבו היא משפיעה על הנפש, על התודעה שלנו ושל ילדינו. בואו לא נקל בזה ראש.

לפני כמה שבועות ליוויתי את אמי לפרוצדורה רפואית שהייתה כרוכה באשפוז (הכול בסדר תודה לאל). בחדר שכבו לצידה עוד כמה נשים מבוגרות. כל בני המשפחה שבאו לבקר בשעות אחר הצהריים והערב, היו צמודים במשך רוב הזמן לסמארטפון או לטאבלט. אחרי כמה דקות של: מה נשמע? מה אמר הרופא? וכו', הם ישבו לצד אימותיהן, אך רוב תשומת הלב שלהם הייתה נתונה למסך כלשהו ממנו בקעו מעת לעת קולות שונים ומשונים: החל מצלצול טלפון מוכר, דרך אותות (מעצבנים יותר או פחות) המבשרים על בואה של הודעת טקסט. אנשים כמוני וכמוכם, שבוודאי אוהבים ומסורים להוריהם, שעשו את כל הדרך לבית החולים שערי צדק כדי לבקרם ולדרוש בשלומם. היה משהו מכמיר לב באופן בו ניסו החולות ללכוד את תשומת הלב של מבקריהן – יקיריהן, בין שיחה לשליחת סמס, ולי זה נראה לרגע אחד שמשהו מאוד עמוק השתבש….

אז לקראת השנה החדשה אני מאחלת לי ולכולנו שנזכה להקים לתחייה, ולו במעט, את "הזמן המת" ברוח שירה הנפלא של זלדה "פנאי":

היה לנו אוצר סמוי של פנאי
עדין כאוויר הבוקר
פנאי של סיפורים, דמעות, נשיקות וחגים.
פנאי של אמא, פנאי של סבתא והדודות.
יושבות בנחת בסירה של זיו
שטות אט אט בדוגית השלום
עם הירח
ועם המזלות.

שנה טובה ומתוקה!