על דעת המקום

שמתם לב לזה שכל מיני מושגים מופשטים הפכו לאחרונה ל"מקום"?  לא ברור לי אם זה קשור לעולמנו הווירטואלי שבו כל דבר הוא אתר, מה שכן ברור, מעל לכל ספק, זה שכולנו באים  "ממקום של"… מה שאנחנו אומרים / מרגישים / מסבירים  –  כבר לא בא סתם. זה בא ממקום של… זה יכול להיות מקום של כעס או מקום של קבלה, מקום של עצב או מקום של שמחה, מקום של בדידות וגם מקום של "אני לא יודעת מאיפה זה בא לי". ה"מקום" הזה כבר נכנס עמוק לתוך הדיבור שלנו, ואני לא אומרת את זה ממקום של ייאוש…

בראיון לקראת הופעה שקיימה עם הסימפונט של רעננה אמרה נינט שהיא "מגיעה ממקום של סקרנות ועניין לגעת בעולמות אמנותיים שונים". למה צריך מקום של סקרנות? למה לא סתם להסתקרן? וכשאומרים "אני לא בא ממקום של כעס" או "לא ממקום של ביקורת" מתכוונים בעצם לומר בדיוק את ההיפך, לומר שאני מה זה כועס, ודווקא יש לי לא מעט ביקורת, אבל אמרו לי משהו על זה שצריך להכיל את הכעס, ולא להיות "שיפוטי" ובלה בלה בלה – אז הנה, אני כאן, והפעם אני באה ממקום לגמרי אחר…

גם ה"מקום של" לא צמח משומקום. לצידו צמח לו לפלא גם ה"זה מרגיש לי נכון/ מרגיש לי לא נכון". המשותף לצירופי המילים הללו – עקרון העמימות. כשמשהו מרגיש לי נכון או שייך, או לא שייך – אני לא חייבת להסביר ולנמק. ככה זה מרגיש, או לא מרגיש לי, ולך תתווכח עם רגשות (תיזהר, אני עוד יכולה להיעלב… ) בקיצור: טיעונים מנומקים ואמירות ברורות – אאוט. רגשות, מקומות ואינטואיציות כלליות – אין.

אני שואלת את עצמי, מתי זה קרה שהפסקנו סתם לדבר והתחלנו לחרטט? האם מדובר בתהליך הפיך, או שכל השיח הניו-איייג'י הזה הוא כאן כדי להישאר? תשובות אין לי ,אבל יש לי הצעה מקורית לתיקון שבועות, כזו שלא ניתן לסרב לה: בואו נחזור לדבר פשוט, ישיר, לא מתווך, לא מתפלצן. נחזור חזרה מה"שיח" לשיחה הפשוטה. נדבר כאילו מעולם לא השתתפנו  בסדנא להעצמה / מודעות /, מבלי שניסינו להתחבר או להכיל. סתם נאמר את מה שאנחנו באמת חושבים או מרגישים. ואם נגלה פתאום שאזלו לנו המילים, אפשר פשוט "לשתוק מעט ביחד", או לבד. נסו את זה בבית…

חג שמח!