דברים שרציתי לומר

שמתם לב שבזמן האחרון כמעט כל מה שקורה סביבנו הוא בעצם "סוג של" משהו אחר?….

בתוך המגמה ההולכת וגוברת של ערפול ועמעום מסרים, התיישבה לה ה"סוג של" על כיסא נוח, ועכשיו היא כבר מתחילה להישען אחורה. אין כמעט ראיון, כתוב או מצולם, עם פוליטיקאי, כדורגלן, איש ציבור או סלב, שלא נעשה בו שימוש בצמד המילים הללו.

ביבי נתניהו, בהתייחסו לגל הטרור הנוכחי אמר שמדובר "בסוג של טרור חדש" אז על מה מדובר פה אדוני ראש הממשלה? זה טרור ממש או רק סוג של….? כששוערה הערבי של קבוצת בני סכנין הודח מההרכב אמרו גורמים בהנהלת הקבוצה: "זה היה סוג של פגיעה במגזר". רגע, ההדחה פגעה במגזר? פגעה, אבל לא ממש? לא הבנתי. יאיר לפיד, עת כיהן כשר האוצר, אמר במהלך ביקור בבית שנפגע מפגיעת קסאם: "סבלנות היא גם סוג של כוח". סבלנות היא כוח? היא רק סוג אחד (מני רבים) של כוח? היא כוח  כמו שטילים זה כוח? פחות חזקה מטילים? אחרת? מהי בדיוק סבלנות לעזאזל?….

השאלה המעניינת העולה מכל הדוגמאות הללו היא כמובן: איזה יחס מתקיים בין הדבר עצמו לבין הסוג שלו? האם מתקיים כאן יחס של זהות? האם ה"סוג של" הוא רק ניואנס של הדבר עצמו? מופע מקומי  וספציפי של סוגה כללית? או שצמד המילים הללו בא להפקיע ממה שמתואר כסוג של את זהותו המקורית, רוצה לומר: זה אמנם נראה כמו טרור, עושה קולות של טרור, ואפילו קוראים לו טרור אבל תכל'ס מדובר במשהו שונה לגמרי….

חשוב לומר: הסוג של מככב לא רק בראיונות כמו אלה שהזכרתי, הוא כבר מזמן חלחל לתוך השיח הפרטי, ואין כמעט שיחת בית קפה שלא תשמעו בה משפטים כגון: "הוא סוג של אמר לי שהוא אוהב אותי" או "זה היה בשבילי סוג של עלבון ,הרגשתי סוג של בא לי להעיף לו סטירה"… אז מה את אומרת בעצם, חברתי היקרה: הוא אוהב אותך? נעלבת? תעיפי לו סטירה בסוף או רק סוג של… ?

להתנחלות המהירה של הסוג של בשיח הפרטי והציבורי יש, לטעמי, סיבות תרבותיות עמוקות. בדומה לאחותה הפופולארית "ממקום של" בה עסקתי בהרחבה בפוסט "על דעת המקום", גם כאן שולט בכיפה עקרון העמימות: כשמשהו הוא רק סוג של משהו אחר, אי אפשר לבוא אל הדובר בטענות, הרי לא התחייבתי שזה הדבר ממש, אמרתי שזה סוג של ואל תבקשו הסברים…     בקיצור: טיעונים מנומקים ואמירות ברורות – אאוט. רגשות, מקומות ואינטואיציות כלליות – אין.

טוב, אז אני סוג של מסיימת את הרשימה הזו, שהיא בעצם סוג של פוסט לבלוג שלי, שהוא סוג של בלוג שעוסק בענייני שפה ותרבות.

בהגיעי לגיל 50 אני מנסה לנסח לעצמי כמה אמירות על החיים, על מה עיקר ומה תפל, מה מקל ומה מפריע, מעין סיכום ביניים קצר מחולק לנושאים, דברים שעשויים להועיל לי להמשך הדרך ואולי גם לאחרים. אז הנה 7 תובנות לגיל 50 ,לא חשוב הסדר

1. הומור, האמת שבלי זה פשוט אי אפשר, וגם אין הרבה טעם, בלי היכולת להסתכל על הכול מהצד ולחייך. אלו המשקפיים דרכם אני מתבוננת בעולם, גם כשהעניין רציני ואפילו טרגי. לא מכירה דרך אחרת. תכלס, יש רק סוג אחד של אנשים עמם אין לי שום יכולת למצוא שפה משותפת – אנשים נטולי הומור. מבין בעלי ההומור, אעדיף תמיד את אלה שיש להם גם הומור עצמי.

2. זמן, כבר שנים שאני לא מספיקה כלום, שאין לי זמן. בתוך שלל המטלות של עבודה, בית, משפחה, והרצון לפגוש חברים, ללמוד, לקרוא, או סתם לבהות, בתוך כל זה – הזמן פשוט חומק ומתנדף באלגנטיות. דבר אחד כבר הבנתי: שזה או אני או הוא, או שאני לוקחת את הזמן או שהוא שואב אותי. אין באמצע. אם לא אקבע עיתים לדברים שחשובים לי, לעלום לא אתפנה אליהם סתם כך.

3. אהבה, אז מה אפשר לומר עוד על אהבה שלא נכתב ולא נאמר? אולי רק משהו על מהות הקשר שבין אהבה לנתינה, שעם השנים הולך ומתבהר לי. היום אני יודעת שבפער המובנה שקיים בין המילים הגבוהות לבין מטלות היומיום והמחוות הקטנות – היומיום לוקח, ובגדול! שלטגן למישהו שניצל כל יום זו דרך להביע אהבה, וזו גם הדרך לבסס ולבצר אותה.

4. זוגיות, גם כאן הפער בין החלומות הרומנטיים ליומיום התובעני הוא כמעט בלתי נתפס, והוא קובר תחתיו כ- 30% מהזוגות הנשואים (כך לפי נתוני הלמ"ס בנוגע לשיעור הגירושין). וורן באפט, גורו ההשקעות האמריקאי, שאל פעם באחד מכינוסי ההמונים שהוא מארגן לבעלי המניות: מהו הסוד לנישואים מאושרים? מהקהל נזרקו תשובות שונות: אהבה, כסף, הגשמה עצמית, סקס. לא, קבע באפט נחרצות, הסוד הוא: ציפיות נמוכות!

5. כסף, בבית בו גדלתי לא דיברו על כסף. דיברו על פוליטיקה, על ציונות, על אידיאלים. כסף היה נונאישיו. מעולם לא חסרנו דבר, ואני לתומי חשבתי, כפי שחושבים ילדים, שכמו שזה אצלנו – ככה זה אצל כולם. בבגרותי הבנתי שכסף זה עניין, וראיתי סביבי כמה ההתחלות הן קשות למי שאין גב כלכלי מהבית. אני מרחמת על מי שכסף עבורם הוא חזות הכול, ובכל זאת יש לי איזה טיפ קטן: יותר טוב להיות עשיר ובריא מעני וחולה 

6. אוכל, כבר 25 שנה שאני נשואה לשף. זה לא עניין של מה בכך. אוכל, אם ארצה ואם לא, הפך לנושא מרכזי בחיי. פונקתי במטעמים עשויים להפליא ובעל כורחי הפכתי אנינת טעם. ועדיין – אין דבר המשתווה לביצה עין. זה הכי בסיסי והכי טעים. נפלא מכולם הוא הרגע שבו פוגשת פרוסת הלחם הטרי את הצהוב של העין (מפגש המכונה "טינק"). מה צריך יותר מזה? אולי רק חצי עגבנייה בצד וקצת שמן זית

7. שינוי, כמה קשה לעשות שינוי. אפילו קטן. תשאלו את מי שמנסה כבר שנים להיפטר משלושה קילו מיותרים, או את מי שנשבע שוב לתייק את הניירת ברגע שהיא מגיעה מהבנק… ואני עוד לא מדברת על השינויים הגדולים: לעבור דירה, להחליף עבודה, להתרגז פחות, להתאמץ יותר, לקבוע עיתים לתורה. מתי זה עובד? כשאין ברירה! גם כאן כמו באהבה ובנתינה, מה שהרבה יותר אפקטיבי מהמילים הגדולות אלו המעשים הקטנים, הסיזיפיים, צעד אחר צעד, בדרך לשינוי המיוחל.

בפרוס היובל אני מאחלת לעצמי שאוכל להמשיך ולהתבונן בחיוך על סביבותיי, שיהיה לי הפנאי הנחוץ לעשות זאת וגם לתת מעצמי ליקיריי. שאמשיך להיות עטופה באהבה של משפחה וחברים ובזוגיות מבורכת. שיהיה לי מספיק כסף כך שלא אצטרך לחשוב עליו, אוכל טוב, ביצות עין, והרבה הרבה הזדמנויות לשינוי…

שמתם לב לזה שכל מיני מושגים מופשטים הפכו לאחרונה ל"מקום"?  לא ברור לי אם זה קשור לעולמנו הווירטואלי שבו כל דבר הוא אתר, מה שכן ברור, מעל לכל ספק, זה שכולנו באים  "ממקום של"… מה שאנחנו אומרים / מרגישים / מסבירים  –  כבר לא בא סתם. זה בא ממקום של… זה יכול להיות מקום של כעס או מקום של קבלה, מקום של עצב או מקום של שמחה, מקום של בדידות וגם מקום של "אני לא יודעת מאיפה זה בא לי". ה"מקום" הזה כבר נכנס עמוק לתוך הדיבור שלנו, ואני לא אומרת את זה ממקום של ייאוש…

בראיון לקראת הופעה שקיימה עם הסימפונט של רעננה אמרה נינט שהיא "מגיעה ממקום של סקרנות ועניין לגעת בעולמות אמנותיים שונים". למה צריך מקום של סקרנות? למה לא סתם להסתקרן? וכשאומרים "אני לא בא ממקום של כעס" או "לא ממקום של ביקורת" מתכוונים בעצם לומר בדיוק את ההיפך, לומר שאני מה זה כועס, ודווקא יש לי לא מעט ביקורת, אבל אמרו לי משהו על זה שצריך להכיל את הכעס, ולא להיות "שיפוטי" ובלה בלה בלה – אז הנה, אני כאן, והפעם אני באה ממקום לגמרי אחר…

גם ה"מקום של" לא צמח משומקום. לצידו צמח לו לפלא גם ה"זה מרגיש לי נכון/ מרגיש לי לא נכון". המשותף לצירופי המילים הללו – עקרון העמימות. כשמשהו מרגיש לי נכון או שייך, או לא שייך – אני לא חייבת להסביר ולנמק. ככה זה מרגיש, או לא מרגיש לי, ולך תתווכח עם רגשות (תיזהר, אני עוד יכולה להיעלב… ) בקיצור: טיעונים מנומקים ואמירות ברורות – אאוט. רגשות, מקומות ואינטואיציות כלליות – אין.

אני שואלת את עצמי, מתי זה קרה שהפסקנו סתם לדבר והתחלנו לחרטט? האם מדובר בתהליך הפיך, או שכל השיח הניו-איייג'י הזה הוא כאן כדי להישאר? תשובות אין לי ,אבל יש לי הצעה מקורית לתיקון שבועות, כזו שלא ניתן לסרב לה: בואו נחזור לדבר פשוט, ישיר, לא מתווך, לא מתפלצן. נחזור חזרה מה"שיח" לשיחה הפשוטה. נדבר כאילו מעולם לא השתתפנו  בסדנא להעצמה / מודעות /, מבלי שניסינו להתחבר או להכיל. סתם נאמר את מה שאנחנו באמת חושבים או מרגישים. ואם נגלה פתאום שאזלו לנו המילים, אפשר פשוט "לשתוק מעט ביחד", או לבד. נסו את זה בבית…

חג שמח!

האמת שעד לא מזמן כלל לא הכרתי את המילה הזאת,"לתכלל", בורה שכמוני. נתקלתי בה לראשונה בעת שנתבקשתי, במסגרת עבודתי, לתור אחר הגדרת התפקיד של מחלקה מסוימת במשרד ממשלתי כלשהו. פניתי לחברי הטוב גוגל, וזה מה שהיה לו לומר: "על המחלקה להוות גורם מתכלל, המרכז ומתווה מדיניות כוללת לקידום המדיניות של המשרד ל….., ולהנחות את יישומה".   אתה הבנת את זה – שטקר?

מאז אותו טקסט יצא לי להיתקל במילה עוד כמה וכמה פעמים. אין ספק שהיא קנתה לעצמה אחיזה בשיח הציבורי שלנו, בעיקר בכל מה שקשור להגדרות תפקיד. אז מה זה בעצם לתכלל? האם זו הכלאה לשונית של לנהל ולשכלל? ובכלל, שאלתי את עצמי: כיצד נראה יום עבודה של מתכלל? הוא מגיע בבוקר למשרד, מכין לעצמו כוס קפה, מתיישב מול המחשב, ואז?…

מתכלל לא נחתה כאן משומקום. בבית גידולה הטבעי שוכנות בשקט ובבטחה כמה מאחיותיה שנולדו לפניה וביניהן: למנף, לאגם, ולנטר. אז איך הולכת האבולוציה הזאת? בואו נעשה סדר: קודם כל יש רעיון, אחר כך מחליטים שצריך "למנף" אותו, איך ממנפים? זה פשוט וקל: מאגמים משאבים, מנטרים לקוחות ולבסוף מייסדים פלטפורמה. כעת לא נותר אלא לתכלל את הכול, כלומר: לעשות אינטגרציה בין כל הגורמים, או בשפה ישנה, צריך פשוט לנהל את זה.

שר החינוך, בשעה שפרס את חזונו החינוכי החדש בפני חברי וועדת החינוך של הכנסת אמר כך: "משרד החינוך יפעל ליצירת שפה משותפת ומתכללת של כלל הגורמים המשפיעים על עולמם הפנימי, הערכים ובסיס הידע של ילדי ישראל". כאן לא האדם הנושא בתפקיד הוא המתכלל (אני אתכלל / אתה תתכלל /אתן תתכללנה וגו'), כאן מדובר בשני שמות עצם (המשרד ו"השפה המשותפת") שאמורים לנקוט פעולה ולתכלל עבורנו הכול :עולם פנימי, ידע ,ערכים ,הכול.

אין מה לומר, בתוך הכאוס השורר סביבנו, הצפת המידע, העומס הקיומי, הילדים, הבית, בן הזוג, העבודה ומה לא – מי יתנני מתכלל, כזה שיבוא ויעשה לי קצת סדר, שיחבר קצוות, ימצא את ההיגיון הפנימי, יעבור על הניירות של הביטוח, יטגן שניצלים, ישפשף פאנלים, יסדר סופסוף באלבום את התמונת מהנסיעה לתורכיה ב-2004,  ישתול צמחי תבלין באדנית וגם יזכור להשקות. בקיצור, הבו לי מתכלל ויפה שעה אחת קודם

משמעותי – אלא מה

לא ברור בדיוק מתי, ובאילו נסיבות , חדרה המילה הזו לחיינו וזחלה לכל פינה של השיח הפרטי והציבורי. אני גם לא ממש זוכרת אם היה זה לפני או אחרי בואן כדי להישאר של אחיה החורגים, התאומים הכמעט זהים, "מדהים" ו"מהההממם". נדמה לי שזה התחיל באמצע שנות התשעים, עם נפילתו של מסך הברזל ועליתם המטאורית של המסעות לפולין. בני הנוער ששבו עמוסי חוויות מערבות אושוויץ וזוועות טרבלינקה התבקשו לנסח במילים את מה שהיה המסע עבורם. המילה "משמעותי" התלבשה על זה הכי טוב. "זו הייתה החוויה המשמעותית ביותר בחיי" ,אמרו ולא פרשו…

מאז תפש שם התואר, הלא מאוד מחייב הזה, מקום של כבוד. לא תמצא היום טכס סיום, לא חשוב של מה: קורס קצינים, יסודי, תיכון, חוג הקרטה במתנ"ס, שבו לא תשובץ המילה "משמעותי", לפחות פעם אחת, בנאומיהם של המברכים. "אתם עומדים בפתחה של אחת התקופות המשמעותיות בחייכם" יאמר מפקד הקורס לחניכיו. "עברנו כאן יחד שש שנים משמעותיות מאוד" יאמר המנהל לבוגרים הנרגשים, ויוסיף: "אולי המשמעותיות ביותר שהיו ויהיו לכם"

למדרגה של חזון, מצפן, ומורת דרך עלתה המילה אך לאחרונה, עם פרסום סיסמתו החדשה של משרד החינוך: "עוברים ללמידה משמעותית" (והסבטקסט: עד עכשיו חירטטנו, בזבזנו זמן, עסקנו בדברים חסרי משמעות של ממש. לא עוד! מעתה ואילך נעבור כולנו, מורים ,הורים ותלמידים, ללמוד למידה משמעותית , ויפה שעה אחת קודם)
השימוש במילת הקסם "משמעותי" מעניקה לדובר מעין פטור, אמרת משמעותי – אמרת הכול! אין צורך להסביר משמעותי למה? משמעותה במה? משמעותי למי? למה להיות קטנוניים ולעסוק בזוטות כשסביבנו הכול, הרי, כל-כך משמעותי… ושלא תתבלבלו, אין לי שום דבר נגד משמעות, נהפוך הוא, משחר נעורי ועד לרגע זה ממש תרה אני אחריה, ואולי דווקא משום כך אני מתקשה להשלים עם הפיחות שחל במעמדה.

לפני כשנה השתתפנו, אישי ואני, בטכס הסיום של אחת מבנותינו שהתקיים באחד מהתיכונים היותר חביבים בירושלים. התרגשות אחזה בי למראה ילדתי, שאך אתמול צעדה לכתה א', והנה ,טרם יבש החלב על שפתותיה, וכבר היא עומדת בעיניים נוצצות, במסיבת הסיום של התיכון. מנהלת בית הספר החביבה, שניכר היה כי ההתרגשות לא פסחה גם עליה, עלתה לבמה לברך את הבוגרות. היא דיברה, בין השאר, על השנים המשמעותיות שעברו עליהן בבית הספר, ועל "התהליך" (עוד מילה הראויה לטיפול ובירור נפרד) שהן עברו במהלך שש השנים הללו. ברגע של סקרנות בלתי נשלטת רכנתי הצידה ולחשתי באוזנו של בעלי: "על איזה תהליך מדובר? תהליך של מה? "מה זאת אומרת איזה תהליך?" ענה בעלי נחרצות, "תהליך משמעותי"! …