מחשבות לעשרת ימי תשובה

יש משהו בשגרת הקורונה שהשתלטה עלינו בשנה וחצי האחרונות שמפקיע מעט את ההתרגשות הנלווית לחגי תשרי, איזה דכדוך קל המעיב על הכול. לא יודעת אם זה רק אצלי או שכולם מרגישים ככה אבל במציאות הזו אני איכשהו מתקשה להיכנס לאווירת הימים הנוראים של חשבון נפש הכולל מחשבות על מה שהיה, החלטות על מה שיהיה (שרובן לא מתממשות אבל זה לא באמת העניין) ואיזו תחושה חגיגית ומרגשת של התחלה חדשה.

ובכל זאת, יש נושא אחד שמעסיק אותי כל הזמן ובקורונה אף יותר מתמיד וזה: תודעת הזמן ההולך וכלה… ככל שאני מתבגרת, שלא לומר מזדקנת, אני מוצאת את עצמי עסוקה יותר ויותר בשאלה: איך ראוי ונכון לנצל את המשאב היקר ביותר שהקדוש ברוך הוא הפקיד בידינו – הזמן? כמה לעבודה וכמה למשפחה וחברים? כמה לעצמי וכמה ליקיריי? האם נכון לחשוב שכעת זה הזמן לדברים שהם כורח השעה אבל אח"כ, בעתיד, נתפנה להתמסר לדברים החשובים באמת? (בהנחה שאנחנו יודעים לומר מה חשוב לנו באמת) או שזוהי רק אשליה ותכל'ס "החיים הם מה שקורה עכשיו" פשוט ככה! ואם עכשיו לא נקדיש זמן למה שמסב לנו אושר או נגשים חלומות שיש לנו, אז לא באמת נתפנה לזה בעתיד ובכלל – מי יודע מה צופן לנו העתיד? יש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתבש: מחלות ואסונות לא עלינו ומה לא…

ראשי התיבות הכי מוצלחים ששמעתי עד כה לתשפ"ב הם: תהיה שנת: פרטים בהמשך… כי תכל'ס כבר הבנו שאין לנו מושג מה יהיה ושאי אפשר באמת לתכנן מראש, דער מענטש טראכט אן גאט לאכט (האדם מתכנן ואלוהים צוחק) ובהינתן התובנה הזו, אנחנו נותרים עם ההווה שהוא, פחות או יותר, ידוע ומוכר לנו, ונדרשים לקבל החלטות במציאות של חוסר וודאות.

בפרוס עלינו השנה החדשה אני מאחלת לעצמי ולכולנו שנדע לנצל את הזמן, כאן ועכשיו, ליהנות ממה שמסב לנו אושר, מהדברים הקטנים והפשוטים של החיים. קיטשי ובנאלי ככל שזה עשוי להישמע, זה סוד גדול וחכמה גדולה לדעת לעשות את זה. השנה אתפלל לקדוש ברוך הוא שיזכני בחכמה הזו.

שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה!