שחייה למדתי בגיל 5 בבריכה של מלון נאות מדבר בבאר שבע. היינו שלושה ילדים בקבוצה של המציל, בשני השיעורים הראשונים הוא הראה לנו איך עושים את התנועות של שחיית חזה בידיים וברגליים – לא נכנס יותר מדי לפרטים. בשיעור השלישי הוא זרק אותי למים ומאז שחייה זה הספורט המועדף עלי. בכלל, מים זאת התרפיה שלי: לשחות בים או בבריכה, במעיין או במפל. אך למרות שזה מה שאני הכי אוהבת לעשות, בחרתי לגור בירושלים ולמען הסר ספק: אינני נוהגת לטבול מדי בוקר בנקבת השילוח.
ככה זה, החיים הם אוסף של פשרות ותעדופים וכן, גם בירושלים יש כמה בריכות שחייה. אז היה לי פעם מנוי לברכת ירושלים (אללה ירחמה) ברחוב עמק רפאים ועוד איזה רומן קצר עם הבריכה בגבעת רם. בשלב מסוים התחלתי לעבוד בת"א ואז גיליתי מחדש את אהבתי העזה לים. שילבתי עצירה בים בבוקר בדרך למשרד. זה הלך מצוין עם הצורך להתחכם לפקקים ולצאת מוקדם מאוד בבוקר. זה פתח לי את הצ'אקרות.
הקורונה החזירה אותי הביתה. בהתחלה זה היה נחמד, אפילו מאוד. שמחתי לא להתגלגל בפקקים 3 שעות כל יום. בסגר השני הבנתי שחסר לי משהו ושבלי לשים לב הלך לי הים… כשהודיעו על פתיחת חופי הרחצה הבנתי שאני חייבת לעשות מעשה והצעתי לבעלי שנשכור, לכמה ימים, דירה בתא ליד הים: אני ממילא עובדת מהמחשב (זאת אומרת מכל מקום) נוכל לרדת לים בבוקר מוקדם ושוב לפני השקיעה ובין לבין להמשיך בעבודתנו. ב-airbnb יש היצע אינסופי של דירות הממתינות לתיירים שלא יגיעו, המחירים בריצפה, מזג האוויר וטמפרטורת המים אידאלים, עוד רגע יגיע הסתיו ושעון החורף, יש כאן חלון הזדמנויות שחייבים לנצל….
אז עכשיו אנחנו כאן, בדירה חמודה בכרם התימנים, 3 דקות הליכה מחוף ירושלים. דכדכת הקורונה שלקיתי בה בחודש וחצי האחרונים הולכת ומתפוגגת. מי הים טובים ומנחמים. איכשהו בתל אביב הייאוש נעשה יותר נח, הקורונה פחות מורגשת ברחובות, כולם בטיילות, החופים מלאים והעתיד נראה ורוד מאי פעם. ממליצה בכל פה למי שזה מתאים – זה הזמן להרים לעצמנו, אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילנו…
דברים שרציתי לומר 