קמעה קמעה חודרת לתודעתי ההכרה שהעולם השתנה. פה ושם זה מלווה בדכדכת קלה, אני קמה בבוקר ושואלת את עצמי: דכדכת זו שאני חשה – על שום מה?… ומיד נזכרת: הקורונוש! עושה רושם שהיא לא הולכת לשום מקום, לא בזמן הקרוב. היא כנראה גם לא תיעלם מעצמה, כמו שטען לאחרונה הרופא האיטלקי (מתה על איטלקים! על המבטא ועל האופטימיות ושמחת החיים שלהם) היא כאן לעוד שנה לפחות עד שיימצא החיסון המיוחל ואנחנו נאלץ ללמוד לחיות אתה. זה מה יש!
אני גם שמה לב שככל שנוקפים הימים ומתברר שהגל השני כבר כאן, אני מפתחת איזו תחושה של נוסטלגיה רומנטית לתקופה של הגל הראשון: לשקט, לציוץ הציפורים בגינה, ל-אין פקקים, לארוחות המשפחתיות המושקעות. בגדול – להאטה בכל החזיתות ולשלוות הנפש שבצידה. אני בטוחה שעוד נרבה להיזכר ולחשוב על התקופה הזו בימים שיבואו…
אבל עד אז אנחנו ב"שיגרת קורונה" שזה כבר משהו אחר… אין בזה שום דבר רומנטי. זה סתם מבאס! כי אם לחזור: למשרד, לפקקים, לשגרה – אז תחזירו לנו את החיים שהיו! לא את ייצור הכלאיים הזה עם המסכות בחום של 36 מעלות בצל, עם לבקר את אמא בלי לנשק אותה, ללכת לחתונה אבל לחשוש לרקוד, להירתע ממפגש עם חברים. במצב הזה אולי כבר עדיף להישאר בבית: להירדם תחת עץ החרוב ולהתעורר בשש אחרי הקורונה.
ועוד לא אמרתי מילה על: איך לעזאזל הגענו למצב הזה??! שהוא חמור אף מזה שהיה ערב הגל הראשון ולמה ממשלת החירום שקמה לטפל בקורונה לא מתעסקת יום ולילה רק בזה?! ולאן נעלם ברסי כשצריך אותו?… ולמה ברבש נשמע כל-כך מיואש? ואיזה מדכא זה שהכול כל-כך ציני, זה אפילו יותר מדכא מהקורונה!
התובנה הכי חזקה שיש לי עד כה מהקורונה היא ההכרה בשבריריות של החיים, בזה שכל רגע הכול יכול להשתנות: האדם מתכנן ואלוהים צוחק… ומכאן הצורך ללמוד לתפקד במצבים של חוסר וודאות, כשכמעט ולא ניתן לתכנן קדימה. לחיות מהיום למחר. לשמוח בדברים הקטנים ולהודות על מה שיש. זה נשמע הכי קלישאה ניו אייג'ית אבל זה כל-כך נכון! וכמובן – לשמור על הבריאות!
דברים שרציתי לומר 