ימים טובים ליצרני האלכוג'ל והמסכות. ימים פחות טובים לבעלי המסעדות ובתי הקפה, לסוכנויות הנסיעות ולחברות התעופה. ימים טובים לאוהבים להיות בבית "עם התה והלימון והספרים הישנים". ימים פחות טובים לתזזיתיים שבנינו, שחייבים להיות כל הזמן בתנועה. ימים טובים לעובדי השירות הציבורי, בעלי הקביעות והפנסיה התקציבית. ימים הרבה פחות טובים לבעלי העסקים הקטנים, הפרילנסרים וכל חייביי המשכנתאות שפוטרו או הוצאו לחל"ת. ימים טובים לאלו שזכו לזוגיות טובה ומשפחה תומכת, המתגוררים בבית נאה שכליו נאים ורצוי שתהיה לו גם גינה או מרפסת. ימים הרבה הרבה פחות טובים למי שביתם הוא הגיהינום הפרטי שלהם ולא סביבתם המוגנת…
ללא ספק, אלו ימים משונים מאוד לכולנו. מדי בוקר אני מתעוררת ושואלת את עצמי: קורונה – ההיית או חלמתי חלום?… זה באמת קורה כל הדבר הזה? מאיפה זה בא? (כן, מסין, מאיזה עטלף ששהה בקרבת פנגולין – הבנתי) ובעיקר – לאן זה הולך? ומתי ואיך כל זה ייגמר?? חוסר הוודאות משותף לכולם: החל מהאזרח הפשוט המציית להנחיות משרד הבריאות וכלה בפרשנים באולפני הטלוויזיה המדברים על "אסטרטגיית היציאה" וכאן אני חייבת לומר: כשמדברים איתי על אסטרטגיה של משהו ולא על הדבר עצמו – מיד אני נכנסת ללחץ! צדקו חכמינו ז"ל כשאמרו: "סוף מעשה במחשבה תחילה", אך כשגולשים למחוזות החשיבה האסטרטגית עד מהרה נשמעים הבירבורים (שלא לומר החירטוטים) של מיני מומחים מטעם המדינה ומטעם עצמם ואז ברור לי: עוד לא יוצאים לשום מקום! יוסטון ווי האב א פרובלם….
ובתוך כל זה נשמעות ברקע הפרשנויות הפילוסופיות-תיאולוגיות-ניואייג'יות לאירוע: אלוהים/ היקום/ אמא אדמה – מנסים לומר לנו משהו, ללמד אותנו משהו, לאלץ אותנו להתבונן פנימה, להפסיק לצרוך לטוס ולזהם, להתחבר למשפחה, לעצמנו וכו' וכו'. כל הפרשנויות הללו מניחות מראש קיומה של איזו תכלית מוסרית לעולם בכלל ולאירועי הקורונה בפרט. ישות כלשהי (אלוהים/ הטבע/היקום) מכוונת את העניינים במטרה ללמד אותנו, בני האדם, לקח. מנגד – מי שאינו מניח מראש קיומם של תכלית ופשר יאמר: ביש מזל, צירוף מקרים אומלל והרה אסון: שבא עטלף שפגש פנגולין, שפגש סיני שטס לחו"ל, שהכניס את כל העולם לסגר, חד גדיא חד גדיא…
ובעצם, למאי נפקא מינה? אם נרצה או לא – זאת המציאות שאנו חווים עכשיו, בין אם היא מקרית ובין אם מדובר בהתגלמות רצון האלוהים. חווית הסגר על כל גרורותיה מביאה את כולנו להרהורים ולחשבון נפש: מה עיקר ומה תפל? מה אנחנו צריכים באמת ומה פחות או בכלל לא? מה יחסנו האמתי לדברם שבימים כתיקונם נראים כמובנים מאליהם: העבודה שלנו, המשפחה שלנו, הורינו הקשישים, בן/בת הזוג שלנו, המרחב הפיסי שבו אנו חיים – הבית, השכנים והשכונה שלנו ועוד ועוד. עם כל חוסר הנוחות, הסיכון הבריאותי, הקושי הכלכלי ומה לא – אל לנו לפספס את עצם ההזדמנות לעצור ולהתבונן, איש איש ומסקנותיו עמו…
ואינשאללה שיגמר מהר ורק שנהיה בריאים!!! חג שמח!
דברים שרציתי לומר 
היי יקירתי
לא מצליחה להכנס
Dear Hana, thank you for a well written and thoughtful post.
חנה יקירה, חותמת על כל מילה! ובעיקר בריאות!