את הצעקה הגדולה שצעקה אמי בלילה שבו חזר אחי הגדול הביתה מהמלחמה, כשלושה שבועות אחרי שהחלה, לא אשכח לעולם! הייתי בכתה ג', בדיוק עברנו דירה מבאר שבע לרמת אפעל ולא באמת הבנתי את גודל הסכנה האורבת לאחי ולחבריו על גדול תעלת סואץ וגם לא את המתח הנורא בו היו נתונים הוריי, כמו רבים רבים בארץ באותם ימים נוראים. זעקת ההקלה של אמי שזכתה לראות את בנה שב מן המלחמה מלווה אותי מאז, בכל שנה, מתמזגת עם תפילת כל נדרי שניגונה מרטיט את לבי בכל פעם מחדש.
בנסיעתי אמש מת"א לירושלים האזנתי לראיון עם רון בן ישי, הכתב הצבאי המיתולוגי. בן ישי שניחן בשילוב נהדר של קומנסנס ואינטגריטי מקצועי, התייחס לשאלה: האם הפתעה כמו זו שהייתה ביום כיפור יכולה לקרות שוב? (ממליצה להאזין כאן מדקה 2:32) התשובה שלו הייתה פשוטה וחדה: כן! ההפתעה, כך טען, קרתה בעטיו של העיוורון שגזרנו על עצמנו, בגלל מה שכונה "המיסקונספציה" לפיה אין סיכוי שהמצרים יעזו לצאת למלחמה אם לא יהיו להם טילים ארוכי טווח ועוד סוגים של אמצעי לחימה… היה מידע מודיעיני על כל תכנית ההתקפה המצרית אבל בחרנו לא לראות אותו. הבעיה לא הייתה במודיעין שהיום הוא אף משוכלל מבעבר, אלא בנקודת המבט והניתוח שלו.
בהמשך הראיון טען בן ישי שהניצחון המוחץ שלנו בתום המלחמה הושג בזכות גבורתם ותושייתם של הלוחמים, של אנשים מן השורה, שהפגינו גבורה ומסירות נפש שאין כדוגמתם. זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת את הטענה הזו ביחס למלחמת יום כיפור אבל איכשהו הפעם נפל לי באמת האסימון: כמו תמיד – הכול אנשים!
בהתקדש עלינו יום הכיפורים תש"פ אני מייחלת ומתפללת שתמיד ימצאו בקרבנו אותם אנשים שבזכותם עומד העולם: גיבורים עלומים, אנשי תושייה ומעש, אלה שברגע האמת תמיד אפשר לסמןך עליהם, האומרים מעט ועושים הרבה. ויותר מזה אני מתפללת שהלוואי ולא יצטרכו לעמוד למבחן שוב…
גמר חתימה טובה!
כן יהי רצון