מותו של הזמן המת – הרהורים לקראת השנה החדשה

 

יותר ויותר אני מוצאת את עצמי נזכרת בערגה בכל אותם רגעים שהיו לנו פעם: בנסיעה, בתור לרופא, בהליכה לאורך השדרה. טלפון לא צלצל, ווטסאפ לא צייץ, וסמס לא שרק. הציפורים דווקא כן. והמחשבות עפו לכל עבר, ללא הפרעה, ללא הסחות דעת, כמו בשבת בבוקר…

מתגעגעת לזמן "המת" שהיה לנו כשחזרנו הביתה מיום מפרך של עבודה או לימודים, עייפים ורצוצים, וברירת המחדל הייתה לרבוץ על הספה ולבהות בתקרה, או במסך הכחלחל של הטלוויזיה. לזמן המת של ההתבוננות במרחב, בנוף, בילדינו המשחקים להם בנחת – מבלי לחשוב איך מצלמים ומעלים את זה לפייסוש, או לאינסטוש, או לשד יודע מה. לזמן המת בו התבוננו במציאות כמו שהיא, ולא באופן שבו היא תשתקף בפיד, מבלי להיות היחצנים של עצמנו.

פעם, מזמן, חברת פלאפון יצאה עם סלוגן מפורסם שאמר: "פלאפון – הופך שעה אבודה לשעת עבודה" ומה כל-כך טוב בזה אני שואלת היום? באמת כל שעה "אבודה" צריכה להפוך לשעת עבודה? מי יתנני כמה "שעות אבודות" של שקט. אני מבכה את מותו של הזמן המת באמת. אבלה על  נכדיי שלא יזכו בו, ומודה לאל על כך שבנותיי עוד הספיקו לכסות בצלו, ילידות שנות התשעים שילדותן הקדימה אך במעט את מהפכת הסמארטפון, זו שהייתה עלולה להפוך את חייהן להפרעת קשב וריכוז אחת גדולה.

מה – את נגד טכנולוגיה? תשאלו. נראה אותך מסתדרת יום אחד בלי ווטסאפ, בלי גוגל, בלי ווייז?! וחוץ מזה, זה מאבק אבוד, חסר סיכוי, אם תבדקי באמת תגלי שגם את קצת מכורה… נכון, אני אומרת, ועל כך אני בוכייה. ואני בכלל לא נגד טכנולוגיה, אני רק בעד המודעת למה שהיא עושה לנו, לאופן שבו היא משפיעה על הנפש, על התודעה שלנו ושל ילדינו. בואו לא נקל בזה ראש.

לפני כמה שבועות ליוויתי את אמי לפרוצדורה רפואית שהייתה כרוכה באשפוז (הכול בסדר תודה לאל). בחדר שכבו לצידה עוד כמה נשים מבוגרות. כל בני המשפחה שבאו לבקר בשעות אחר הצהריים והערב, היו צמודים במשך רוב הזמן לסמארטפון או לטאבלט. אחרי כמה דקות של: מה נשמע? מה אמר הרופא? וכו', הם ישבו לצד אימותיהן, אך רוב תשומת הלב שלהם הייתה נתונה למסך כלשהו ממנו בקעו מעת לעת קולות שונים ומשונים: החל מצלצול טלפון מוכר, דרך אותות (מעצבנים יותר או פחות) המבשרים על בואה של הודעת טקסט. אנשים כמוני וכמוכם, שבוודאי אוהבים ומסורים להוריהם, שעשו את כל הדרך לבית החולים שערי צדק כדי לבקרם ולדרוש בשלומם. היה משהו מכמיר לב באופן בו ניסו החולות ללכוד את תשומת הלב של מבקריהן – יקיריהן, בין שיחה לשליחת סמס, ולי זה נראה לרגע אחד שמשהו מאוד עמוק השתבש….

אז לקראת השנה החדשה אני מאחלת לי ולכולנו שנזכה להקים לתחייה, ולו במעט, את "הזמן המת" ברוח שירה הנפלא של זלדה "פנאי":

היה לנו אוצר סמוי של פנאי
עדין כאוויר הבוקר
פנאי של סיפורים, דמעות, נשיקות וחגים.
פנאי של אמא, פנאי של סבתא והדודות.
יושבות בנחת בסירה של זיו
שטות אט אט בדוגית השלום
עם הירח
ועם המזלות.

שנה טובה ומתוקה!